מחצית ראשונה מסתיימת – חלוקת תעודות
נירית סוקול -מסיקה (MA בחינוך)
טור דיעה אישי
כולנו זוכרים עוד מימי בית הספר היסודי שלנו ט"ו בשבט הוא החג המחלק את שנת הלימודים לשני חצאים ומשמע הדבר- חלוקת תעודות.
במובנים מסוימים, התעודה מתיימרת לגלם את מה שהתלמידה והתלמיד חוו לאורך שנת הלימודים, ולבטא את ההערכה של מוסד בית הספר כלפיהם.
ההורים, התלמידים והצוות החינוכי נוטים לייחס לתעודה ערך רב, הצצה אליה מאפשרת להביט באופן ביקורתי אל דרכי המדידה שלנו, אל מה הדברים שחשוב לנו למדוד ולהעריך.
זו תקופה דרוכה ומתוחה לכל הצדדים. בטח ובטח לתלמידים ולתלמידות שיש להם קושי, שההישגים הרשמיים שלהם לא עומדים ברף שהם או אחרים הציבו. משפטים כמו: "אני מאוכזב/ת מעצמי", "אני אף פעם לא מצליח/ה", "אין לי כוח לבולשיט הזה יותר" הם משפטים שפעמים רבות נאמרים. לפעמים בקול רם ולפעמים פנימה.
ואני, אני מודה ומתוודה לא אהבתי אף פעם את היום בו מחלקים תעודות.
תמיד הרגשתי שהתעודה היא מסמך נייר סטנדרטי ושבלוני שמשרד החינוך מכריח את המורים לכתוב. התעודה הזו שכתוב בה כל מיני מספרם 70-80-90 מעולם לא איפשרה לבן הקטן שלי ( בן 8) לחגוג את ההצלחות האמיתיות שלו בבית הספר או לפחות את התהליכים שהוא עובר וסביר להניח שעוד יעבור.
אני באמת ובתמים חושבת שכל ילד צריך לכתוב את התעודה לעצמו וצריך להיות כתוב בה:
מה למד?
מה חווה?
ממה התרגש?
ממה חשש?
מה העציב אותו?
מה הרגיז אותו?
ובעיקר במה הוא גאה.
ולכן בכל מחצית שהוא חוזר הביתה עם תעודה אנחנו בעיקר חוגגים את ההצלחות שלו ומחכים לו עם קופסאת פינוקים
ומזכירים לו תמיד כמה חשוב להיות :ידידותי, נעים הליכות, קשוב, אוהב, חברותי, אמפתי, והכי חשוב מאושר.
כי אלה הדברים הכי חשובים בחיים וכי בתעודה נכתבים מילים על מה שמקבלים במבחנים ובמחברת ועד שיבוא היום שיכניסו למערכת השעות לימוד במקצועות כמו : מדעי הלב והאושר שמחה ,רגשות ,שירה, אהבת חינם, חלומות וחתירה לאחדות אני מזכירה לו תמיד שבאהבה, קבלת השונה, צדק ויושר הוא נבחן כל דקה.
מוקדש לבני הקטן גלעד (גולי ) ולכל הילדים הקטנים והמקסימים שיחזרו הביתה עם תעודה בימים הקרובים.